yed300250
הכי מטוקבקות
    נח הררי
    המוסף לשבת • 24.08.2017
    הניצחון האחרון
    בעולם הנשלט על ידי פוליטיקאים לאומנים שמצחצחים חרבות, מפריחים איומים ומטפחים ארסנל גרעיני, מפיונגיאנג דרך מוסקבה עד וושינגטון, המגן היחיד מפני הידרדרות היא העובדה שמדינות חזקות כבר לא יודעות לנהל מלחמות מוצלחות מצד שני, לא כדאי להמעיט בערכה של הטיפשות האנושית
    יובל נח הררי

    אנו חיים בתקופה השלווה ביותר אי פעם. בפעם הראשונה בהיסטוריה, פחות אנשים מתים כיום מאלימות מאשר מתאונות דרכים, מהשמנת יתר או אפילו מהתאבדות. בעוד שבחברות קדומות כ־15 אחוז מכל מקרי המוות נגרמו על ידי אלימות אנושית, ובמאה ה־20 אלימות הייתה אחראית לכחמישה אחוזים ממקרי המוות, כיום היא אחראית ללא יותר מאחוז אחד.

     

    יחד עם זאת, מאז המשבר הכלכלי של 2008 המצב הבינלאומי הולך ומתדרדר, מנהיגים בכל רחבי העולם מתחילים שוב לחרחר מלחמות, ותקציבי הביטחון נוסקים אל־על. כפי שב־1914 התנקשות בחייו של נסיך אוסטרי הציתה את מלחמת העולם הראשונה, כך ב־2017 תקרית במדבר הסורי או מהלך פזיז בחצי האי הקוריאני עלולים להצית מלחמת עולם חדשה. הציוצים האחרונים מוושינגטון לא תורמים להרגעת הרוחות.

     

    אך ישנם כמה הבדלים מהותיים בין העולם של 2017 לעולם של 1914. בשנת 1914 הרעיון לצאת למלחמה קרץ לאליטות בכל העולם, כיוון ששרים, אנשי עסקים ועיתונאים ידעו היטב שמלחמה מוצלחת הייתה המפתח לצמיחה כלכלית ולעוצמה פוליטית. אבל ב־2017 המדינות החזקות ביותר בעולם כבר אינן יודעות לנהל מלחמות מוצלחות.

     

    מאז ימי אשור ורומא, אימפריות גדולות תמיד נבנו בעזרת מלחמות, והאליטות של 1914 הכירו דוגמאות רבות לרווחים העצומים שניצחון צבאי יכול להביא. ב־1846 פלשה ארצות־הברית למקסיקו וכבשה את קליפורניה, נבדה, אריזונה, ניו־מכסיקו וחלקים מקולורדו, קנזס, ויומינג ואוקלהומה. הסכם השלום ב־1848 כלל גם הכרה מקסיקאית בסיפוח טקסס לארה"ב. כ־13 אלף חיילים אמריקאים נהרגו במלחמה שהוסיפה לארצות־הברית שטח של כ־2.3 מיליון קילומטרים רבועים (לשם השוואה, שטח הגדה המערבית הוא 5,600 קילומטרים רבועים). הייתה זו "עסקה יוצאת מן הכלל", בלשונו של הנשיא האמריקאי הנוכחי.

     

    בדומה לכך, יפן הפכה למעצמה אזורית הודות לניצחונותיה על סין ורוסיה; גרמניה ביססה את ההגמוניה שלה באירופה בזכות ניצחונותיה על אוסטריה־הונגריה וצרפת; ואילו בריטניה הקימה את האימפריה הגדולה והמשגשגת ביותר בעולם בזכות שורה של מלחמות קטנות ונהדרות בכל רחבי תבל. מדינות אירופיות אחרות חיקו את הבריטים כמיטב יכולתן, וכאשר ממשלות בפריז, ברומא או בבריסל הירהרו באפשרות לשלוח חיילים לווייטנאם, ללוב או לקונגו, הדאגה העיקרית שלהן הייתה שמישהו עלול חס ושלום לפלוש לשם לפניהן.

     

    לעומת זאת, הניצחון הגדול ביותר בדור האחרון – זה של ארצות־הברית על ברית־המועצות במלחמה הקרה – הושג ללא שום עימות צבאי ישיר. אמנם ארצות־הברית זכתה לאחר מכן לטעום תהילה רגעית במלחמת המפרץ, אבל הטעם המתוק רק פיתה אותה לבזבז טריליונים על כישלונות מחפירים בעיראק ובאפגניסטן. הכוח העולה של המאה ה־21 – סין – נמנעת באדיקות מכל קונפליקט צבאי מאז ההשפלה שלה בווייטנאם ב־1979, והסינים חבים את הצלחתם המסחררת ליכולותיהם הכלכליות. בכך מחקים הסינים לא את האימפריות המיליטריסטיות של יפן וגרמניה בשנים שלפני 1914, אלא את הנס הכלכלי של יפן וגרמניה בשנים שאחרי 1945 – נס שהושג ללא שום עימות צבאי.

     

    יושבים על הגדר

     

    אפילו במזרח התיכון, המעצמות האזוריות אינן יודעות כיצד לנהל מלחמות מוצלחות. איראן לא השיגה דבר ממרחץ הדמים הנורא של מלחמת איראן־עיראק, ומאז נשמרה שלא להסתבך ישירות בשום עימות צבאי. האיראנים אמנם מממנים ומחמשים תנועות מקומיות מעיראק ועד תימן, ושולחים את משמרות המהפכה לסייע בסוריה ובלבנון, אבל עד עתה נזהרה איראן שלא לפלוש בעצמה לאף מדינה. איראן הופכת באחרונה לכוח הדומיננטי במזרח התיכון לא בזכות איזשהו ניצחון מבריק בשדה הקרב, אלא בעיקר בזכות טיפשותם של יריביה. שתי אויבותיה העיקריות – ארצות־הברית ועיראק – הסתבכו במלחמה שחיסלה הן את עיראק והן את תיאבונה של ארצות־הברית להרפתקאות במזרח התיכון.

     

    דברים דומים אפשר לומר גם על ישראל. המלחמה המוצלחת האחרונה של ישראל הייתה ב־1967. מאז ישראל שיגשגה והתעצמה למרות המלחמות שלה, ולא בזכותן. השטחים שכבשה ב־1967, ושנמצאים עדיין ברשותה, גובים ממנה מחיר כלכלי גדול ומחיר פוליטי גדול עוד יותר. בדומה לאיראן, ישראל שיפרה לאחרונה את מצבה הגיאופוליטי לא על ידי מלחמות מוצלחות, אלא בזכות הימנעות ממלחמות. סדרה של מלחמות הביאה לקריסתן של כמה מאויבותיה המסורתיות של ישראל – עיראק, סוריה, לוב – בלי שישראל הייתה צריכה לנקוף אצבע. הצלחתו המדינית הגדולה ביותר של ראש הממשלה בנימין נתניהו הייתה בכך שהוא נמנע פעם אחר פעם מלהישאב לתוך הביצה הטובענית של מלחמת האזרחים הסורית. אילו רצה היה צה"ל יכול לכבוש את דמשק בתוך שבוע, אבל איזה יתרון היה צומח לישראל מכך? למרות עוצמתה הצבאית, ולמרות הרטוריקה המתלהמת של אי אלו פוליטיקאים ושרים, ישראל יודעת שאין לה מה להרוויח ממלחמות. כמו ההנהגה של ארה"ב, של סין, של יפן, של גרמניה ושל איראן, גם ההנהגה בירושלים מבינה כנראה שבמאה ה־21 האסטרטגיה המוצלחת ביותר היא לשבת על הגדר ולתת לאחרים להקיז את דמם.

     

    עד כה אנו מכירים רק דוגמה אחת מן המאה ה־21 למעצמה שמנהלת מלחמה מוצלחת: כיבוש קרים בידי רוסיה. אך הצלחה ייחודית זו נבעה מתנאים ייחודיים. הצבא האוקראיני כמעט שלא התנגד לפלישה הרוסית, מעצמות אחרות לא התערבו ישירות בסכסוך, ותושבי קרים עצמם תמכו בפולשים או קיבלו אותם במשיכת כתפיים. קשה יהיה לשחזר את התנאים הללו במקומות אחרים. אם תנאי הכרחי למלחמה מוצלחת הוא שאף אחד לא יגלה התנגדות, זה מגביל מאוד את ההזדמנויות לנהל מלחמה כזו.

     

    למעשה, כשהרוסים עצמם ניסו לשחזר את ההישג שלהם בקרים בחלקים אחרים של אוקראינה, הם נתקלו בהתנגדות עיקשת בהרבה, והמלחמה במזרח אוקראינה הביאה להם הישגים מעטים. כפי שהניצחון הקל במלחמת המפרץ פיתה את האמריקאים לשקוע בביצה העיראקית, כך נדמה שהניצחון הקל בקרים פיתה את הרוסים לשקוע בביצה האוקראינית.

     

    אם משקללים יחד את כל המלחמות שניהלה רוסיה ב־20 השנים האחרונות בקווקז ובאוקראינה, קשה לומר שהן היוו הצלחה גדולה. הן אמנם שיקמו את תדמיתה של רוסיה כמעצמה חשובה, אך גם הגדילו מאוד את חוסר האמון והעוינות כלפי רוסיה, ומבחינה כלכלית הן היו כישלון חרוץ. ההשתלטות על כמה אתרי תיירות בקרים ועל מפעלים סובייטיים מחלידים בלוהנסק ובדונצק לא באמת מפצה את הרוסים על עלות המלחמות, על בריחת המשקיעים ועל מחירן של הסנקציות הבינלאומיות. כדי להעריך את מגבלות המדיניות הרוסית צריך רק להשוות את הקיפאון הכלכלי של רוסיה מחרחרת המלחמות להתקדמות הכלכלית העצומה של סין השלווה.

     

    ההנהגה הרוסית עצמה כנראה מודעת די טוב למחירים האמיתיים של הרפתקאותיה הצבאיות, ולכן נמנעת מלהסלים אותן יתר על המידה. רוסיה פועלת על פי הכלל החביב על הבריון בחצר בית הספר: "היטפל לילד החלש ביותר ואל תכה אותו חזק מדי, כדי שהמורה לא תתערב". אם פוטין היה מתנהל בדומה לסטאלין, לפטר הגדול או לג'ינגיס חאן, הטנקים הרוסים כבר מזמן היו שועטים לטביליסי וקייב, אם לא לוורשה וברלין. אבל פוטין כנראה מבין טוב יותר מכולם שכוח צבאי לבדו לא יכול להגיע רחוק במאה ה־21, ושלנהל מלחמה מוצלחת פירושו לנהל מלחמה מאוד מוגבלת.

     

    לכבוש את עמק הסיליקון

     

    מדוע קשה כל כך למעצמות במאה ה־21 לנהל מלחמות מוצלחות? סיבה אחת היא השינוי בטבע של הכלכלה. בעבר רוב הנכסים הכלכליים החשובים היו חומריים, ולכן היה קל יחסית לכבוש אותם בכוח הזרוע. אם ניצחתם את האויב בשדה הקרב, יכולתם לבזוז ערים, למכור שבויים לעבדות ולהשתלט על שדות חיטה ומכרות זהב יקרי ערך. אולם כיום הנכסים הכלכליים החשובים ביותר הם ידע טכני ומוסדי, וקשה מאוד לכבוש ידע בכוח הזרוע. ארגון קיקיוני כמו דאעש עדיין יכול להתעשר על ידי בזיזת ערים ושדות נפט במזרח התיכון – אנשי דאעש שדדו יותר מ־500 מיליון דולר מבנקים עיראקיים, ובשנת 2015 הרוויחו עוד 500 מיליון דולר ממכירת נפט. אבל עבור מעצמה כגון סין או ארצות־הברית, אלו סכומים חסרי משמעות. התוצר הלאומי השנתי של סין עולה על 10 טריליון דולר – האם שווה לה להתחיל מלחמה בשביל מיליארד דולר? אם סין תצא למלחמה נגד ארצות־הברית, קרוב לוודאי שזה יעלה לה עשרות טריליוני דולרים. כיצד תוכל להחזיר לעצמה את ההשקעה? האם הצבא הסיני עטור הניצחון יבזוז את עמק הסיליקון? אמנם תאגידי היי־טק כגון אפל, פייסבוק וגוגל שווים קצת יותר מהבנקים במוסול, אבל זה בלתי אפשרי להשתלט על העושר הזה בכוח הזרוע. אין מכרות סיליקון בעמק הסיליקון.

     

    בתיאוריה, ניצחון צבאי עשוי לתרום לשגשוג כלכלי בדרך אחרת. המנצח יכול להטות לטובתו את מערכת הכללים של הסחר הבינלאומי, כפי שעשתה בריטניה אחרי שניצחה את נפוליאון, וארצות־הברית אחרי שניצחה את היטלר. אולם במאה ה־21 הנשק הגרעיני מקשה לשחזר את ההצלחות הללו, כיוון שהוא הפך מלחמות גדולות להתאבדות קולקטיבית. בני אדם בדרך כלל רגישים יותר לכאבו של ההפסד מאשר לתענוג של הניצחון. לכן, במלחמה כוללת על השליטה בסחר העולמי, הצד החלש יהיה מוכן להסתכן בהשמדה גרעינית יותר מאשר הצד החזק, מה שירתיע את הצד החזק מלצאת למלחמה כזו מלכתחילה. אין זה מקרה שמאז הירושימה המעצמות הגדולות לעולם לא התעמתו זו עם זו ישירות, והסתפקו בעימותים עקיפים ומקומיים שבהם אף אחד לא התפתה להשתמש בנשק גרעיני כדי למנוע תבוסה.

     

    לוחמת סייבר עשויה להקשות עוד יותר על חייהם של אימפריאליסטים. בימי המלכה ויקטוריה יכלו חיילי הוד מלכותה לטבוח שבטים שלמים במדבריות רחוקים מבלי לסכן את שלוותם של תושבי לונדון. אפילו בימי ג'ורג' וו. בוש יכלה ארצות־הברית להמיט חורבן על בגדד ופלוג'ה מבלי שהעיראקים יוכלו להתנקם בשיקגו או בסן־פרנסיסקו. אך אם בעתיד ארצות־הברית תתקוף מדינה שעומדות לרשותה אפילו יכולות סייבר מוגבלות, די יהיה ביכולות אלו כדי להביא את המלחמה לפתחם של תושבי קליפורניה או אילינוי בתוך דקות ספורות. תוכנות זדוניות ותולעים אלקטרוניות יכולות לעצור את תנועת המטוסים בדאלאס, לגרום לרכבות להתנגש בפילדלפיה ולהפיל את מערכת החשמל במישיגן.

     

    לכן, בעולם המתמלא בפוליטיקאים לאומניים ובצחצוחי חרבות, המגן הטוב ביותר על שלום העולם הוא שהמדינות החזקות ביותר אינן יודעות איך לנהל מלחמות מוצלחות. בעוד שג'ינגיס חאן ויוליוס קיסר היו מוכנים לפלוש לארצות זרות מבלי להניד עפעף, מנהיגים בני ימינו כגון ארדואן, מודי ונתניהו אולי מדברים בתקיפות, אך אינם נחפזים להתחיל מלחמות.

     

    לרוע המזל, אם מישהו יגלה את נוסחת הקסם לניהול מלחמות מוצלחות בתנאים של המאה ה־21, שערי הגיהינום עשויים להיפתח מחדש ברעש גדול. זו הסיבה שהכיבוש הרוסי של קרים היה אירוע מדאיג במיוחד. יש לקוות שהוא יישאר אירוע חריג.

     

    כמובן, גם אם בלתי אפשרי לנהל מלחמות מוצלחות במאה ה־21, זה לא מהווה ערובה מוחלטת לשלום העולם, בפרט בהתחשב באישיות של מנהיגים בוושינגטון, בפיונגיאנג ובכמה מקומות נוספים. אף פעם לא כדאי להמעיט בערכה של הטיפשות האנושית.

     


    פרסום ראשון: 24.08.17 , 15:59
    yed660100